בלהתכונן ללידה.
והרבה פחות בלהתכונן
לחיים שמגיעים אחריה.

אנחנו. חייבות. תמיכה.

זה לא הגיוני לצפות מעצמנו ללדת תינוק ולדעת מיד את הכול.
איך להאכיל, איך להרדים, איך לגדל.
איך לשמור על הזוגיות שלנו, על הגוף שלנו, על השפיות שלנו.
ומאיפה לעזאזל אנחנו אמורות לדעת את כל זה?

בעולם שבו הסביבה מגיעה עם טיפים מנוגדים למהות ולאינטואיציה שלנו,
אנחנו זקוקות לתמיכה אמיתית כדי להיות האמא שתמיד חלמנו להיות,
ולהזכיר אחת לשנייה משהו שפעם היה הכי מובן מאליו:

לא נועדנו לעשות את זה לבד.

אנחנו צריכות נשים אחרות. אנחנו צריכות ידע. אנחנו צריכות ניסיון.
אנחנו צריכות מקום לשאול בו גם את השאלות שאנחנו מתביישות לשאול.
ובעיקר, אנחנו צריכות לדעת שיש לנו לאן לפנות, ולקבל ערך וידע מקצועי מגוון מאימהות כמונו ומאנשי המקצוע הטובים ביותר.

כמעט בטעות

גלית פתחה קבוצת וואטסאפ למתאמנות בקורס הפילאטיס שלה.
נועה נרשמה לקורס, בהריון עם גאיה.
ואחרי שסיימה את כל השיעורים, התחילה לענות על שאלות.

ואז התחילו לשאול על הריון. ועל לידה. ועל ניו־בורנים. ועל תינוקות.
ונועה ענתה, וענתה.
עד שמישהי התלוננה שזה כבר לא קשור לפילאטיס.

אז פתחנו קבוצה חדשה, רק לזה.
וקראנו לה השבט.

נועה הייתה בטוחה שכשהיא תלד, זה ייגמר.
מסתבר שאפשר להניק ולענות על שאלות באותו זמן.

בשבט פגשה נועה את גלית. ושם, ביחד, הן הבינו משהו.

שאתן מאות, ונועה אחת.
שעל חלק מהשאלות מגיעה לכן תשובה של מי שלמדה את זה שנים: יועצת הנקה, יועצת שינה, פיזיותרפיסטית, אוסטאופתית.
ושכשמישהי כתבה בקבוצה ״נועה, אם היית עושה קורס דיגיטלי הייתי קונה״, היא התכוונה לזה.

אומרים שצריך שבט שלם כדי לגדל ילד.
אז החלטנו לבנות אחד.
שבט של נשים, ידע ונשות מקצוע, שילוו אותך בשאלות הקטנות והגדולות של האימהות.

ככה נולדה

במילים שלהן

״החלק הכי חשוב זה שאף אחת כאן לא לבד.״

נועה

הקהילה שלנו מבוססת על אמונה באימהות קשובה, מחוברת ואינטואיטיבית.

אנחנו מאמינות בהנקה, בהורות היקשרותית,
בשינה מתוך מענה לצרכים ולא מתוך אימון לעצמאות,
בלינה משותפת בטוחה, בנשיאה ובמגע,
בבייבי־ליד, בלידה טבעית ככל שמתאפשר,
ובגישה הוליסטית לבריאות שמשלבת גם רפואה טבעית, לצד ידע מקצועי ושיקול דעת.

אנחנו מאמינות שלתינוקות יש צרכים אמיתיים,
שלא צריך ללמד אותם להסתדר לבד עם העולם לפני שהם מוכנים,
ושגם לאימהות יש צרכים שראויים למענה.

אין דרך אחת נכונה להיות אמא.
אבל יש המון כוח בידע, בהקשבה, באינטואיציה,
ובנשים שתומכות זו בזו.

נועה

לפני יותר מעשור הייתי אופר לשלוש משפחות, לכל אחת ארבעה ילדים.
חלקם הגיעו אליי בתור ניובורנים, חלקם בגיל שלושה חודשים.
הרבה מהתינוקות היו של אמהות שעברו דיכאון קשה אחרי לידה, והייתי שם כדי להחזיק את הבית כשהן לא יכלו.
אחרי זה פתחתי משפחתון ועבדתי בגני ילדים.
בסך הכול גידלתי למעלה מ־30 ילדים מהימים הראשונים שלהם.

מ־2015 אני לומדת בלי הפסקה. ספרים, מחקרים, וכל קבוצת אמהות והורות שקיימת.
התחלתי כי רציתי שלכל שאלה של אמא תהיה לי תשובה מגובה, ולא תחושת בטן.
באבן יהודה התחילו לקרוא לי ״הלוחשת לתינוקות״.
אמהות היו מתקשרות בערב, הייתי מגיעה, מרדימה, והולכת.

היום אני אמא לשון טופז וגאיה נטע (שניהם נולדו בבית, גאיה במים), מניקה ומחנכת בבית, בת זוג לרם, ומנכ״לית משרד פרסום.

את שפת אם בניתי מכל מה שלמדתי בידיים ובראש:
מה באמת קורה אחרי הלידה, מה התינוק צריך, ואיך את עוברת את זה רגועה ובטוחה.

אני לא מבטיחה שיהיה קל.
אני מבטיחה שלא תהיי לבד.

נועה

גלית

אמא של אור ורותם.
שניהם נולדו בלידות מדהימות ועוצמתיות.
אחד מהם אפילו נולד בבית, בלידה מתוכננת ובריאה, ונשאר צמוד אליי עד גיל 3.

הלידות שלי הפכו אותי לאישה אחרת. אישה שמעולם לא חשבתי שאהיה.
הן גרמו לי להטיל ספק בדברים שעד אז חשבתי שהם עובדות, לשאול שאלות שלא העזתי לשאול, ובעיקר להבין כמה כוח יש בי וכמה מעט ממנו בכלל הכרתי.

עם השנים הבנתי שהלידה היא רק ההתחלה, כי האימהות ממשיכה להפגיש אותנו עם עצמנו בכל יום מחדש. עם הילדות שהיינו, עם האופן שבו גידלו אותנו, עם הפחדים שלנו ועם הגבולות שלנו.

כבר שנים שאני מלווה נשים בתקופה שבה הגוף, התודעה והחיים שלהן משתנים מקצה לקצה. ואם למדתי משהו אחד בדרך, זה שאנחנו משקיעות כל כך הרבה בלהתכונן ללידה, אבל הרבה פחות בלהתכונן לחיים שמגיעים אחריה.
אני חושבת שמגיע לנו הרבה יותר מזה.

מדריכת היפנובירתינג, מדריכת פילאטיס עם התמחות בהריון, ומעסת סובאדה.

גלית